<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי</h1>
<h2>דף לז.</h2>
עוד כתב בדין פרכוס בבהמה מסוכנת אמר רב נחמן בר יצחק פרכוס שאמרו בתחלת שחיטה, אמר רב נחמן מנא אמינא לה, דתנן אמר ר' שמעון אף השוחט בלילה ולשחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה, שזינקה כמדת ר' אליעזר, פי' דאמר במתני' דזנקה הוי פרכוס, ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו, ואי אמרת בסוף שחיטה, ניחוש דילמא בתחלת שחיטה זינקה וכו'. ואינו נכון, דכל כי האי מלתא הוה להו לפרושי בהדיא בגמ' דמר לימא כותלי בית השחיטה ומר לימא כותלי הבית. ותו דשמואל לאו בכדי אמרה למילתיה, אלא דמתניתין דיקא ליה הכי, דלא משמע ליה משום זינוק לישנא דכותלי הבית מלאים דם. אלא הנכון דלישנא דמלאים דם לא משמע כותלי הבית שיהו מלאים דם, דרבה סבר דבהא נמי פליג ר' שמעון, דקסבר דזינוק הוי פרכוס ואפילו בתחלת שחיטה, ולית הלכתא כותיה בחדא מינייהו, דזינוק לא הוי פרכוס, ופרכוס שאמרו דוקא בסוף שחיטה. ומייתי ראיה למלתיה מדתניא שור או כשב פרט לכלאים כו', כדאיתא בגמרא.
<h2>דף מב.</h2>
עוד כתב בענין ריאה, בשני קרומות של ריאה, דקימא לן דאם נקב אחד מהן חברו מגין, וכתב דאם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר, דומיא דקרקבן וכיסו. וליתה, דהתם ריעותא הוא בקרקבן ואחד מגין על חברו, אבל ריאה עיקרה לקלוט את הרוח, וכיון שניקבו אי אפשר. ומדבריו ניכר שאינו בקי ברפואות.
עוד כתב בדין ריסוק איברים דאם שחטה תוך מעת לעת לנפילתה אם לא עמדה טרפה ואין לה בדיקה אבל אם שהתה מעת לעת כשרה ובבדיקה. ואם תאמר וכו'. ודברים אלו אינן, שאין בטרפות של ריסוק איברים בדיקה. ואין בדיקה באה בזה לבדוק טרפות זה, שאי אפשר לעמוד עליו בבדיקה. ותמה על עצמך אי זו בדיקה אפשר לעשות להוכיח ולברר בה חשש ריסוק איברים, אלו דברים בטלים. אלא הוכחה שלו וסימן שבו הוא כשאינה עומדת ואז ראוי לחוש לה שמא נתרסקו אבריה שהוא טרפות בעצמו, ואינו באבר אחד אלא בעצמותיה בשדרתה ובחליות שהן בנינו של אדם, שאף בהכה אותה בשדרתה חששו לטרפות זה. וטרפות זה מתברר בשוהה מעת לעת, שאלמלא לקתה בזו לא היתה יכולה להתקיים זמן זה, וכיון ששהתה נתברר שאין בה לקות זה. אבל עדיין יש לספק שמא בנפילתה מחמת החבט ניקבה באחד מאיבריה במקום האוסר, ועל זו צריכה בדיקה. ואעפ"י שא"א לעמוד בבדיקת נקב לבדוק עליו כל הגוף אחר שאינו במקום מסויים, כדמוכח בההיא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל, ולא אמרינן תבדק דלא אפשר, התם בנקב משהו במקום שאינו מסויים לא משתכח, אבל נקב הבא מחמת חבט קים להו לרבנן דלא הוי משהו אלא נקב גדול דמשתכח שפיר. ואם הלכה הובררה שאין בה שום הפסד מחמת חבטא זו, ואעפ"י שהטרפות חיות ומהלכות קים להו לרבנן דכל ריעות הבא מחמת חבט ראוי שתיטרף בו ואינה ראויה להלך. ומיהו כל זמן שבדק ולא מצא נקב האוסר ומצא הפסד באבר שאילו ניטל כשרה עכשו כשרה, שאין לנו אבר שאלו ניטל כשרה ותאסר בהפסדו בין בידי שמים בין בידי אדם אלא אם כן מנאוהו חכמים. ומצאנו ניטל טרפה ויש הפסד שאינו אוסר בו, שהרי הכבד אם ניטלה כלה בלא שיור טרפה ואם התליע כלה בלא שיור כשרה. אלא הנכון כמו שכתבנו.
והא דתנן דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס, פי' הגס שבמיני הנץ והם פלקון ואוסטור. ובגמרא אמרינן בעופות מן הנץ ולמעלה, כלומר מן הנץ ולמעלה יש להם דריסה בעופות אבל למטה מן הנץ אפילו במיניו אין להם דריסה אפילו בעוף הדק. ולאו למימרא דאינהו לא דרסי אלא דזיהריהו לא קלי. ומיהו מן הנץ ולמעלה דאמרינן דיש להם דריסה לאו לאשווינהו, דנץ בעוף הדק והגס בעוף הגס, אלא למעוטי למטה מן הנץ דאין לו דריסה כלל, למימרא דזיהריה לא קלי. ובגמרא מיבעיא לן בשאר עופות טמאין גדולים מן הנץ אם יש להם דריסה, ולאו למימרא דאי דרסי או לא, דהא חזינן דדרסי, אלא למימרא אי קלי זהריהו. ואסיקנא דשאר עופות טמאין יש להם דריסה בדכותיהו ונץ בדרב מיניה, ומיהו דוקא בעוף הדק, והגס בעוף הגס ואפילו בדרב מיניה. ומיהו הא דאמרינן בשאר עופות טמאין בדכותיהו לא אמרינן אלא בעופות שאין מיוחדין לדריסה ומיהו זמנין דרסי, אבל בעופות המיוחדין לדריסה כגון נשר דינן כדין הגס ואפילו בדרב מיניהו דרסי. ודברים אלו לא נתחוורו יפה בדברי המחבר.
<h2>דף מב:</h2>
ובענין הכרס הפנימית שנקב או שנקרע רוב החיצונה כתב המחבר מה בין קרועין לפסוקין. עד כאן. ונראה לומר דלשון פסוקין שייך בדברים ארוכין (ומשופין) [ומשוכין] ורחבן מועט כמו גרגרת וחוט השדרה, אבל בדבר רחב הרבה כעין כרס לא שייך לשון הפסק אלא לשון קריעה.
<h2>דף מג.</h2>
ובענין כל יתר כנטול דמי כתב המחבר כאלו ניטל הוא בלבד ממקומו וכו'. ואינו נכון, דהא לקמן בההיא חיותא דאשתכוח בה תרתי סניא דיבי אתיוה לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל יתר כנטול דמי, ובהא ודאי ליכא לפרושי כאלו ניטל היתר בלבד, דהא מוכח בהדיא בגמרא דלרבינא סניא דיבי לאו היינו כרס הפנימית ואינו נאסר בנקב אלא בנקרע רובא, וסניא דיבי מחובר בכרס במקום דאליבא דכולהו לא חשיב כרס הפנימית, לבד מדר' יוסי בר' חנינא דאמר מפרעתא ולית הלכתא כותיה. אלא ודאי כניטל האחר כנגדו קאמר. ומסתברא דדוקא כנגדו בלבד, ואפשר דתרויהו קאמרינן לחומרא כאלו ניטל האחר כנגדו וכאלו ניטל הוא בלבד, לומר שכל מקום שאילו ניטל הוא בלבד חמור יותר אף בזו מחמירין.
<h2>דף מה.</h2>
נקבה הגרגרת כנפה, אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא נקבים שיש בהם חסרון וכו'. ופי' המחבר אם חופה רוב הקנה בין הנקבים והשלם שביניהן, אעפ"י שבנקבים גרידי ליכא רובא טרפה, הואיל ויש בהם חסרון. ע"כ. וי"מ בעופא בין יש בהם חסרון בין אין בהם חסרון משערין אם חופה רוב הקנה בין הנקוב והשלם, דלשער בו בכאיסר לא אפשר, ואומר דכל השיעורין האמורים כאן בין הנקוב והשלם, וסימנא דעבידי כי נפיא מפרשים סימנא דכולא שמעתא דעביד כי נפיא, דאלו נקבים שאין בהם חסרון היינו כי נפיא כלומר כנקבי הנפה שאין בהם חסרון. וכולן כלומר אפילו אותן שיש בהן חסרון סימנא דמילתא כי נפיא, שאין בין נקב לנקב כמלא נקב, ובאלו משערין בין הנקוב והשלם שאין השלם כדאי להגין, שאלמלא כן הרי אפילו בשני נקבים קטנים בשהם מפולגים זה מזה אפשר שהם עם מה שביניהם רוב הקנה, תאמר בזו שהיא טרפה אלא ודאי כדפריש'. והחכם הזה לא ביאר כמה יהא בין נקב לנקב.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, העלתה צמחין חוששין לה. יש מי שפירש דדוקא סמוכה אבל סרוכה לא. ואינו מחוור, שאין הפרש בין סמוכה לסרוכה כלל. מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. היכי עבדינן, אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי, מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה, ואי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה, ואי לא מחמת ריאה היא וטריפה. ומסתברא לי מדקאמר רב יהודה אחד זה ואחד זה חוששין לה, ועלה קא בעינן היכי עבדינן ואמר רבא רבין בר שבא אסברה לי, משמע דהא דרבא בין בזו ובין בזו קאמר, דאפילו העלתה צמחים אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן להקל. ואע"ג דכי ליכא מכה בדופן וליכא צמחים בריאה לא תלינן להקל, מסתברא דהיינו טעמא, דכל שיש מכה בדופן לאו משום דתולין להקל הוא אלא משום דחזקה כל שיש מכה משם יצאה סירכא ודבקה אצלה הריאה, דדרך מכה לקלוט עמה מה שסמוך לה, אבל רובן של צמחים אינן ניקבין, דהא ריאה שהעלתה צמחים ולא נסמכה אין חוששין לה כלל, אבל כי ליכא לא מכה בדופן ולא צמחים בריאה ואין רגלים לא כאן ולא כאן חוששין ומחמירין לתלות בריאה. ורבותינו בעלי התוספות שהחמירו בדבר ופירשו דברי רבא דווקא בשלא העלתה צמחים אבל בהעלתה צמחים לית לה בדיקותא, לא נראו דבריהן, דרבא אכולה מילתא דאבימי קאי, ופרושי קא מפרש לה ולא מיפלג פליג. ומדברי רש"י ז"ל נראה שכך הוא גורס אי איכא מכה בדופן מחמת דופן הוא וכשירה ואי לא מחמת ריאה הוא. ולא גרסינן אע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. והכי פירושא אי איכא מכה בדופן מחמת דופן היא וכשירה לגמרי ואפילו בדיקה אינה צריכה, דכשירה לגמרי משמע; ואפילו בשהעלתה צמחים, דרבא אכולה מילתא קאי וכדאמרן. וטעמא דמילתא, דכל דאיכא מכה בדופן חזקה ממקום המכה ליחה יוצאה וקולטת עמה הריאה הסמוכה לה; ואי ליכא מכה בדופן אפילו לא העלתה צמחים חוששין דמחמת ריאה הוא וצריכה בדיקה, והיינו דבעינן סכינא דחליש פומיה. ומיהו בבדיקה סגי לה, ואפילו תימצא לומר דאין סירכא בלא נקב, כיון דהכא אינו אלא חששא בעלמא ושמא מן הדופן בא וקרוב להיות כן, לפי שהדופן קשה הוא להסתרך אל הריאה מחמת ליחה היוצאה מן הריאה אבל הריאה שהיא רכה מסתרכת אל הדופן, הילכך בבדיקה מיהא סגי לה. ואמרינן רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרי, כלומר מחמיר אפילו בדאיכא מכה בדופן שלא להכשיר אלא בבדיקה. וכן פרש"י ז"ל דרב נחמיה מחמיר הוא לבדוק אפילו איכא מכה בדופן. והילכך הלכה כר' נחמיה, דבשל תורה הלך אחר המחמיר. נמצא פסק הלכה לפי פירושו של רש"י ז"ל, דריאה הסמוכה לדופן אפילו איכא מכה בדופן צריכה בדיקה כר' נחמיה, בין העלתה ריאה צמחים בין לא העלתה; ואפילו ליכא מכה בדופן כשירה ובבדיקה כאבימי וכדפריש רבא משמיה דרבין. ולעולם אין לך שאינה צריכה בדיקה ואין לך שאינה כשירה בבדיקה. וקשיא לי קצת לפירושו של רש"י ז"ל, הא דאמרינן התם בסמוך אמר ליה מר זוטרא בר פפי לרבינא הא דרב נחמיה אתון אהא מתניתו לה, אנן אהא מתנינן לה, דאמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא, רב נחמיה בדיק לה בפושרי, ואם כדברי רבינו ז"ל הוה ליה למימר אתון אהא מתניתו לה ולחומרא, אנן אהא מתנינן לה ולקולא. וה"ר זרחיה הלוי ז"ל כך גריס כגירסתו של רש"י ז"ל וכך פירש דברי אבימי ורבא, אלא שבגירסתו מוסיף ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא וטריפה. ומאי טרפה, ספק טריפה, וכדאמרינן בריש פרק אלו טריפות (מ"ד, ב') רבא שרא טריפה וזבן מינה בישרא. ופירש הוא ז"ל דרבא ורב נחמיה לא פליגי, אלא דבאו דברי רבא סתומין ואמר טריפה ומשמע דבריו טריפה עד שתבדק, ודברי רב נחמיה באו מפורשין דלאו טרפה ממש היא אלא כשירה בבדיקה ובודקין אותה בפושרין. ומיהו הוא ז"ל כתב לענין פסק הלכה דכל היכא דסריכה למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן דקאמרינן הכא כשירה בבדיקה, ולא אמרו לית להו בדיקותא בשלא כסדרן אלא מטעמא דאיתמר בגמרא דאי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, והוא הדין בכל ששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל בו. והילכך בדאיכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין כשירה בלא בדיקה דתלינן לה בדופן, ואי ליכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צריכה בדיקה ובבדיקה מיהא כשירה, דרבא ורב נחמיה לא פליגי כלל. וכן כתב משמו של ר"ת ששלח בתשובה בסוף ימיו לחכמי מרשיליאה שהלכה כרב נחמיה בריה דרב יוסף וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסמיכי להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמרא. ודבר ברור הוא ואין לחוש. אלו הן דברי ר"ת ז"ל. והרב ר' משה בר' מיימון ז"ל כן כתב דבדאיכא מכה בדופן אע"פ שנמצאת הריאה נקובה תולין סירכתה בדופן ונקיבתה בלאחר שחיטה בפרק אותה מן הדופן, ואי ליכא מכה בדופן נופחין אותה, אם אינה עולה בנפיחה אסורה ואם עולה בנפיחה כשירה דתולין בדופן להקל. והרב אלפסי ז"ל גריס ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא דאע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. ולא הביא דברי רב נחמיה כלל. ולפי גירסתו כך פירושו אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה, ולא כשירה ממש קאמר אלא בבדיקה. ואיכא טובא כשירה ובבדיקה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא ואפילו לא מפקא זיקא טריפה. וסכינא חריפא לדאיכא מכה בדופן דצריכה בדיקה. ורב נחמיה דבדיק בפושרי היכא דליכא מכה בדופן, ומפלג פליג אדרבא ולקולא. ולית הילכתא כוותיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ולפיכך לא כתב הרב ז"ל הא דרב נחמיה בהלכות. ונמצא פסק הלכה לדברי הרב ז"ל דכל דליכא מכה בדופן אפילו לא העלתה הריאה צמחים טריפה ולית לה בדיקותא, אבל היכא דאיכא מכה בדופן כשירה ובבדיקה. וכן נהגו ברוב המקומות. ובשם רבינו האיי גאון ז"ל דכי תלינן במכת דופן הני מילי בדנפקא סירכא ממקום מכה אבל ממקום אחר לא, ואפילו סרוכה במקום מכה אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכן כתב גם הר"ם ב"ן ז"ל. ולעניין שאר המקומות, כגון שנסרכה לחזה או לגרגרת או לשמנינותא דליבא, כבר כתבנו משם ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דהוא הדין והטעם שאמרנו לריאה הסמוכה לדופן, דדופן ושאר מקומות שאין הנקב פוסל בהן אחד הן. וכן אמרו משמו של ה"ר אברהם ז"ל. אבל הר"ם ב"ן ז"ל לא הודה להם בכך, דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה והילכך תולין בהפך שהריאה נסרכה מחמת לחת הדופן שהיא קלה ורכה להסתרך, אבל בשאר המקומות שהן נוחין להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להן חוששין שמא מחמת הריאה היא וטריפה. וכן נהגו במקומינו שלא להתיר בבדיקה כל שנסרכה באחד משאר המקומות ואפילו יש בהן מכה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, העלתה צמחין חוששין לה. מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. פי' והלכתא כמר יהודה, דטעמא דידיה משום דאין סרכא בלא נקב, והכי הלכתא דרבינא סבר לה הכי כדכתיבנא לעיל. והיכי עבדינן, אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי, מייתינן סכינא דחליש פומא ופרקינן לה, אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא וטרפה. וכתב דהא דרבא קאי אתרויהו. עד כאן. וכן עקר. ואמרינן דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרין. ואמרינן אמר ליה מר זוטרא בר רב נחמיה לרבינא אתון אהא מתניתו לה, אנן אהא מתניתן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי אהדדי לית להו בדיקותא, רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרי. אמר ליה האי מאי, בשלמא התם בעי בדיקה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, אלא הכא אי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה. ומשמע ודאי דכי היכי דבהאי לישנא דמר זוטרא, רב נחמיה לאיפלוגי אתי, הוא הדין ללישנא דידן דרב נחמיה לאיפלוגי אתי. וכי היכי דלהאי לישנא רב נחמיה לקולא, הכי נמי ללישנא דידן רב נחמיה לקולא, למימרא דאפילו היכא דליכא מכה בדופן סגי ליה בבדיקת פושרין. והלכתא כרב נחמיה, חדא דעביד בה עובדא ומעשה רב, ועוד דמר זוטרא ורבינא מסתברא דסברי לה כותיה, דשקלי וטרו אליביה אהייא איתמרא. וכן כתב המחבר, אלא שהביא לשונות אחרים.
<h2>דף עו.</h2>
נשתברו ידי הבהמה כשרה, דתנן בפרק אלו טרפות (נ"ו, ב') נשתברו רגליה כשירה, והיינו רגליה הראשונים, דאי רגליה האחרונים בפרק בהמה המקשה איירינן בהו ומחלקינן בהו בין נשתברו למטה מן הארכובה ובין נשתברו למעלה מן הארכובה, והיינו דיתרת יד כשירה, דתנן התם (בכורות מ', א' וחולין נ"ח, ב') בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זה בעל מום, ואמר רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי, מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. אלמא נטול ביד כשרה. ובעוף נמי אם נשתברו אגפיה כשרה, והיינו אפילו בעצם העליון הסמוך לגוף, אלא ששמעתי בשם רש"י ז"ל שאם נשתברו אגפיה סמוך לגוף ממש חוששין שמא קורטיתא מיניה נכנס ונקב הריאה הסמוכה לו. ואין אני רואה כן מן הדין, שהרי נשתברו צלעותיה כשירה ואין אנו חוששין שמא ניקבו הדקין או הריאה, ואינו דומה לקוץ שאמרו (נ"ג, ב') שאם ניקב לחלל טריפה, דהתם שאני שנכנס בדוחק אבל אלו שיש להן ריוח ואינן דוחקין בחוזק כלפי פנים אין חוששין להן. והמחמיר כדברי רש"י ז"ל תבוא עליו ברכה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. ובענין נשתברו גפיה דמכשרינן, ופסלינן בנשמטו משום חששא דריאה, הסכימו רובי המפרשים ז"ל דהיינו בפרק המחובר לגוף. ואחרים פרשו שאין כאן לחוש אלא אם כן נשמטו עצם אחר המחובר עם הגף וראשו נוגע בריאה. ונראין דבריהם. ומ"מ לדברי כלן אין חוששין בצלעות שנשברו אין חוששין לדקין, שלא נאמרו דברים אלא בקוץ. וכן כתב בזו המחבר.
<h2>דף עו:</h2>
ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רובו מותר ואם לאו אסור. וכמה, כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן רוב עוביו, ואמרי לה רוב הקיפו. אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו. ראיתי בשם מורי ה"ר יונה ז"ל דברייתא ומתני' לא איירו בחד גוונא, דבמתני' לא תני אלא אם רוב בשר קיים וברייתא תניא אם עור ובשר חופין את רובו. אלא מתני' בנשבר העצם ולא יצא לחוץ ולפיכך אם רוב בשר קיים אע"פ שאינו חופה את רובו כשרה, וברייתא בשיצא לחוץ וכדקתני בהדיא והילכך אפילו רוב בשר קיים טריפה עד שיהו עור ובשר חופין את רובו. ורוב עובייו ורוב היקיפו שאמרו כאן פרש"י ז"ל רוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא מיעוט החלל נגלה אבל אם רוב החלל לחוץ אפילו יצא דרך נקב קטן ורוב הבשר שסביב הנקב קיים טריפה, ומאן דאמר רוב הקיפו סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיית רוב הקף העצם שאם רוב ההיקף מגולה אע"פ שכיוונה השבירה כלפי הבשר הקיים וכל חלל העצם נחפה בבשר טריפה. ואמר רב פפא דבעינן רוב חלל ורוב היקף. וכן פסק בספר תרומה כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב חלל העצם בנקב קטן טריפה. אבל רבינו יצחק ז"ל פירשה כעין רוב חללה ורוב היקיפה האמורה בגרגרת (מ"ד, ב') דפעמים שהעצם בעצמו עב מלמעלה וקצר מלמטה ואיפשר דחופה רוב עוביו ולא רוב הקיפו ואיפשר נמי דחופה רוב היקף ולא רוב עובייו, ואמר רב פפא דבעינן רוב עביו ורוב הקיפו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. הא דתנן נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו, ותנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור, חדא מתפרשא בחברתה, דממאי דתני בברייתא שמעינן דאע"ג דיצא לחוץ מתכשר בעור ובשר חופין את רובו, וממתני' שמעינן דאע"ג דלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים, ומיהו דוקא בשנקב הבשר כנגד שבירת העצם שראוי לצאת לחוץ והיינו יצא לחוץ דמתניתין. וממתניתא נמי שמעינן לעור דמשלים לבשר היכא דבשר רובא וקולא הוא דבשר מגין טפי, ומיהו בבר גוזלא דרכיך מצטרף עור לבשר אפילו מחצה על מחצה דאיידי דרכיך עורו כבשרו, אבל לא בשאר עופות אלא אם כן בקטנים ורכיכין כיוצא בו. וענין חופה רוב עביו ורוב חללו לא נצרכה אלא לעצמות שהן עבים מצד אחד (ויותר) [וקצר] מצד אחר כעין מה שאמור בגרגרת רוב עביה ורוב חללה. וכן פי' רבנו יצחק ז"ל.
